ניסיון ההתנקשות בשר דוד צבי פנקס 1952
השר דוד צבי פנקס היה נבחר הציבור הראשון שניסו להתנקש בחייו מיום הקמת מדינת ישראל. דוד צבי פנקס, היה פוליטיקאי ישראלי, מחותמי מגילת העצמאות ושר התחבורה השלישי מטעם, מפלגת "המזרחי", של מדינת ישראל מ-8 באוקטובר 1951 ועד פטירתו מהתקף לב בתאריך 14 באוגוסט 1952. בליל שבת, 20 ביוני 1952, הונחה פצצה במרפסת ביתו של דוד צבי פנקס, שהתגורר ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב. הפצצה לא התפוצצה, ולכן יום למחרת המתנקשים הניחו פצצה נוספת, הפעם ליד דלת ביתו.
הסיבה להתנקשות – מחלוקת סביב נושא הכפייה הדתית:
כבר בתקופת היישוב היה המתח בין הדת לחילוניות שאפיינה את החלוציות העברית נושא לפולמוסים סוערים ובעלי פוטנציאל נפיץ, תרתי משמע. ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, היה חילוני גמור, אך באותה נשימה היה זה אותו בן גוריון שחיבר בשנת 1947 את "מכתב הסטטוס־קוו", ששלח כיו"ר הסוכנות היהודית לאגודת ישראל ובו קווים לדמותו של הסטטוס קוו בענייני דת עבור המדינה שבדרך. כבר עם הקמת הממשלה הראשונה החליט בן גוריון כי מפלגתו מפא"י תקים קואליציה עם החזית הדתית המאוחדת ולא עם מפלגת מפ"ם השמאלנית או עם חירות הרוויזיוניסטית. היחס לסוגיות דת ומדינה שהתגבש כבר משחר ימי המדינה היה שיש לפתור אותן באמצעות "פוליטיקה של הסדרה", היינו הימנעות מהכרעת רוב חד צדדית נוקבת ומהדהדת והסדרה בדרך של הידברות והסכמה.
הממשלות הראשונות שידעה המדינה לא האריכו ימים, ובכמה מקרים נפלו בגלל סיבות הנוגעות במישרין או בעקיפין לדת. כך למשל, סיימה הממשלה השנייה את דרכה בפברואר 1951, כארבעה חודשים לאחר הקמתה, בעקבות התפטרות של בן גוריון בשל מחלוקות עם המפלגות הדתיות על דרך הקניית החינוך הדתי לילדי העולים.
כאמור, דוד צבי פנקס כיהן כשר התחבורה בממשלה השלישית בראשותו של בן גוריון, ממשלה שנדרשה להתמודד עם ימי צנע, קיצוב ומחסור. כחלק מההוראה לצמצם שימוש בדלק, הורה השר פנקס שכלי רכב יושבתו יומיים בשבוע, כאשר אחד מהימים הללו יהיה יום שבת. התקנה עוררה סקנדל ציבורי ונתפסה ככפייה דתית באצטלה של אילוץ כלכלי.
המתנקשים:
הסופר ועיתונאי "הארץ" עמוס קינן ושאלתיאל בן יאיר, מי שהיה בשירותו הצבאי מומחה חבלה – שניהם יוצאי לח"י. שניהם חשבו שצריך לעשות מעשה ולמחות בצורה אישית על מעשיו של השר.
דרך הפעולה שנבחרה להתנקשות – מטען חבלה:
הטמנת פצצה במוסדות רשמיים כאמצעי לזעזע את מקבלי ההחלטות ואת הציבור לנוכח נושא שנוי במחלוקת לא הייתה מעשה חריג באותם ימים. מי מיוצאי המחתרות שחש כי המדינה החדשה מפרה הבטחה, החליט לעיתים שהוא פועל באמצעים הישנים שהכיר. ארסנל חומרי החבלה שהטמינו הוא וחבריו מאז מלחמת העצמאות שב ונשלף. אנשי המחתרות לא השתחררו כל כך מהר מאווירת הטרור שבה חיו שנים. הם סירבו לעכל כי לא מדובר עוד בבריטים, אלא באנשים בני עמם. הנחת פצצה בצירות צ'כוסלובקיה ובמערכת השבועון הסנסציוני "העולם הזה"; פיצוץ בשגרירות הסובייטית וגם חומר נפץ שנתפס אצל בחורי ישיבה שהתכוונו לפגוע באמצעותו במשרד החינוך, במחאה על התגבשותו של חוק חינוך ממלכתי שנתפס כמאיים על החינוך הדתי – כל אלה הן רק דוגמאות שהביאו למשפטים מתוקשרים של חברי מחתרת, להרשעה בעברות חמורות ולעונשים שהומתקו לימים. אך הטמנת פצצה בביתו הפרטי של אדם הייתה צעד מרחיק לכת.
את הפצצה קיבל עמוס קינן מיעקב חרותי אותו הכיר מהתיכון שלאחר ניסיון ההתנקשות פרסם את הפרטים הבאים: "קינן הגיע אליי וביקש אצבעות חומר נפץ. לאיזה צורך? שאלתי. פעולת מחאה-ראווה, לפוצץ מטען מול החנות של המשביר לצרכן ביפו המוכרת סחורה גרמנית. בלילה אין עוברים ושבים. לא היה לי צל של ספק שעמוס דובר אמת. גם זה היה אצלנו כלל בל יעבור. קבענו פגישה והבאתי לו את האצבעות. לעמוס היו שתי ידיים שמאליות, אבל שאלתיאל בן יאיר היה מקצוען, וההמשך ידוע. הפצצה הופעלה בביתו של פנקס. מאותו יום לא דיברתי עם עמוס מטוב ועד רע 30 שנה. דחיתי כל ניסיון לקשר אתו".
ההתנקשות:
כאמור, השר דוד צבי פנקס התגורר בדירה בבניין ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב:
